פעילות הלב התקין
איך הלב עובד?
(או... מי רוצה לפקח על תחנת רכבת?)
דמיינו לעצמכם תחנת רכבת מרכזית, נמצאת ב... תל אביב, לדוגמא. נגיד שיש שתי תחנות אליה הרכבות נוסעות, התחנה הצפונית, בחיפה, והתחנה הדרומית, בבאר שבע. עד כאן קל לדמיין, וכל עוד לא נשרף איזה קרון, ואין תאונת רכבות, אז זה אפילו יכול להיות נחמד.
נמשיך לדמיין.
המפקח הראשי של הרכבת אחראי על העברת ארגזי חול מחיפה לבאר שבע, לצורך מילוי חוף באר שבע בחול זהוב חיפאי... אך כדי שחוף ימה של חיפה לא יתרוקן, על מנהל הרכבות לדאוג שעבור כל שק חול זהוב שעבר מחיפה לבאר שבע, יחזור שק עם אבנים קטנות ושברי צדפים אל חוף ימה של חיפה.
נמשיך לדמיין.
המפקח הראשי של הרכבת אחראי על העברת ארגזי חול מחיפה לבאר שבע, לצורך מילוי חוף באר שבע בחול זהוב חיפאי... אך כדי שחוף ימה של חיפה לא יתרוקן, על מנהל הרכבות לדאוג שעבור כל שק חול זהוב שעבר מחיפה לבאר שבע, יחזור שק עם אבנים קטנות ושברי צדפים אל חוף ימה של חיפה.
סיפור לא מסובך במיוחד, לא? (חוץ מהעובדה שלבאר שבע אין חוף... אבל אנחנו מדמיינים, לא?).
כמובן, כדי שלא תהיה תאונת רכבות מחד, ועבודה איטית מאידך, מנהל הפרוייקט מבין שעליו להשתמש ב 2 מסילות מקבילות, וכך 2 רכבות יוכלו לפעול במקביל, האחת בדרכה מחיפה דרומה, והשניה מבאר שבע צפונה, במקום שיהיה בזבוז זמן נוראי של רכבת אחת שתסע ותחזור על אותה מסילה.
בתחנת הרכבת המרכזית בתל אביב יושב המפקח הראשי של הפרוייקט הדמיוני הזה, עוקב בקפידה על שני המסלולים בו זמנית, ומוודא שבכל זמן נתון יש רכבת הנוסעת צפונה לחיפה, להעביר את הצדפים והאבנים הקטנות, ובמקביל רכבת אחרת מדרימה להעביר חול זהוב חיפאי. תוך כדי כך, שני החופים שומרים על ריכוז זהה של חומר חולי/צדפי.
@@@
ולמה כל הסיפור הזה? כך פועל הלב שלנו, במרכז תל אביב, כלומר – במרכז הגוף.
הלב בנוי כתחנה מרכזית, האחראית על שתי תחנות, הראשונה היא כל אברי הגוף, בראשן המוח, ואחריו הכליות, הכבד, הטחול, הגפיים, הלב עצמו... והתחנה השניה – הריאות. בתחנה המרכזית הזו חל פיקוח על העברה של חמצן מהריאות אל כל אברי הגוף, והחזרת פחמן דו חמצני מכל אברי הגוף בחזרה אל הריאות.
הלב בנוי משתי עליות (atrium) ושני חדרים (ventricle). מכל חדר יש מסלול יציאה לכיוון התחנה אליה הדם אמור להגיע. מסלול יציאה מהלב נקרא "עורק", ואל כל עליה יש מסלול כניסה, מאחת מהתחנות בהן היה הדם, בדרכו בחזרה אל הלב, מסלול כניסה חזרה ללב נקרא "וריד".
וכמו בכבישי ישראל (נעזוב לרגע את רכבת ישראל), יש כבישים גדולים, מה שקרוי לפעמים "עורקי תנועה", ויש כבישים בין עירוניים קטנים יותר, כבישים עירוניים, כך גם כלי הדם (העורקים, והורידים) קיימים בגדלים שונים, ולעיתים נקראים עורקים ראשיים וורידים ראשיים, ויש עורקים קטנים, עורקיקים, ונימים (שאלה כלי הדם הכי קטנים, שנמצאים בסמיכות רבה לאיברי הגוף השונים, מקביל לרחובות הולנדיים), כך יש גם ורידים, ורידונים וכו'... כל כלי דם לפי גודלו... כך גם שמו.
@@@
אז בואו נדמיין שאנחנו כדורית דם אדומה קטנה ובודדה... המחפשת את דרכה בכלי הדם שבגוף (אם הצלחתם לדמיין את חוף ימה של באר שבע, זו כבר לא משימה קשה במיוחד לדמיין שאתם כדורית דם קטנה, נכון?).
נתחיל את מסלולנו בחדר הימני של הלב. הלב מתכווץ, ושולח אותנו אל תחילת המסלול הראשון – לעבר הריאות! אנחנו יוצאים בזהירות לעורק הריאה המרכזי (מסלולי יציאה מהלב קרויים עורקים, artery) אשר מתפצל לעורק ריאה ימין ועורק ריאה שמאל... אנחנו בוחרים בעורק ריאה ימין, ומגיעים לעורקי ריאה קטנים יותר, אשר מתפצלים לעורקי ריאה קטנטנים יותר, לעורקיקים ממש קטנטנים, עד שאנחנו מגיעים לנימי הריאות (אשר מהווים את המשך המסלול שלנו), ושם... אנחנו פותחים את הכיסים שלנו, ומכניסים כמה שיותר חמצן מהריאות פנימה, וכדי שזה לא יברח לנו מהכיסים בזמן הנסיעה הלאה, אנחנו סוגרים את הכיסים ברוכסנים. עם החמצן בכיסים אנחנו ממשיכים במסלול מהנימים אל הורידים הקטנים (vein), ואל הורידים היותר גדולים, ועד שאנחנו זורמים לורידי הריאה המרכזיים, אשר מובילים אותנו שוב לתחנה המרכזית, ללב, אך לא בחזרה למקום ממנו יצאנו (החדר הימני, זוכרים?) אלא לטרמינל אחר, ל"עליה השמאלית". משם אנחנו נדחפים באגרסיביות אל ה"חדר השמאלי", ומשם נדחפים ביותר אגרסיביות ובהתכווצות לבבית חזקה, אל עורק גדול במיוחד, הנקרא "אבי העורקים" (=אאורטה), הזרימה באבי העורקים מהירה במיוחד, ומשם הכדורית האדומה הקטנטנה זורמת בעורק מהר מאוד, אל עורקים קטנים יותר, אשר מתפצלים מהעורק הראשי, ומשם בהתפצלויות נוספות לעורקיקים נוספים קטנים יותר, עד ששוב מגיעים לנימים קטנים של... של התחנה השניה, והיא אברי הגוף... לדוגמא – המוח. הכדורית האדומה (שזה אנחנו) מגיעה עד למוח, ואנחנו פותחים את הכיסים, ומוציאים את החמצן שהבאנו בשלום לתחנה... איך שאנחנו פותחים את הכיסים, החמצן בורח, ונכנס במקומו, לאותם כיסים בדיוק, פחמן דו חמצני (אותו נשמור בכיסים עד לפעם הבאה שנגיע לריאות, ונאסוף חמצן פנימה, תמורת פחמן דו חמצני אשר יצא מכיסינו אל הריאות). אנחנו שוב סוגרים את הכיסים, לא מספיקים להיפרד מהתחנה, וישר נוסעים הלאה... בורידים הקטנים, אל הורידים היותר גדולים, עד שמגיעים לורידים ראשיים (קרויים גם vena-cava) ונשפכים לעליה הימנית של הלב. משם נמשיך לחדר הימני... שאותו אנחנו כבר מכירים, כי לא מזמן התחלנו את המסע שלנו שם.
משם הכדורית האדומה תצא למסע נוסף להביא חמצן מהריאות אל אברי הגוף, דרך מעבר בתחנה מרכזית, בלב...
הלב עובד כמו תחנה מרכזית, וכאשר הוא תקין, אז כל כדורית דם נוסעת במסלול שלה, ובעצם כל כדוריות הדם עוברות את אותו מסלול שוב ושוב. מעליה ימין לחדר ימין, לעורקי הריאה, לריאות, לורידי הריאה, בחזרה אל הלב, אך עתה לעליה השמאלית, ומשם יורדת לחדר השמאלי, ומשם לאבי-העורקים, אל אברי הגוף, וחזרה לעליה ימין. וחוזר חלילה.
המקום המועד לפורענות הוא התחנה המרכזית! ואם יש תאונות – הן עלולות להיות שם. ואיזה תאונות יכולות לקרות? הרי המסלולים ברורים, הרכבות יודעות את הדרך, ברור שחול זהוב מגיע מחיפה לבאר שבע, וצדפים חוזרות מבאר שבע לחיפה... מה כבר יכול להסתבך???
כאן נכנסים לתמונה "מומי לב", חלקם מולדים, חלקם נרכשים במהלך החיים. וכל "מום לבבי" הוא בעצם פגיעה בסדירות של המסלול הרגיל, הטוב והמוכר של הרכבות, או של הלב וכלי הדם. פגיעה במסלולים יכולה להוביל לתאונה! ועל כך בהמשך.
