אבעבועות רוח



אבעבועות רוח


עם הופעת הנגעים הראשונים בעור, אמא של יעל הבינה שזה אבעבועות רוח. ואולי הרמז הגדול ביותר, חוץ מהפריחה האופיינית, זה שאחיה של יעל סבל מהפריחה הזו לפני שבועיים... ויעל כרכרה סביבו כל התקופה, ככה שהיה ברור שהיא תדבק. מה גם, שהיא לא חוסנה לאבעבועות רוח.
הנגעים נראים מרובים, ולא יפים מבחינה קוסמטית. רובנו ההורים, חושבים שכל הטיפול נועד למנוע את היווצרות הצלקות מהגרד, וממש אוסרים על ילדנו לגרד את הנגעים, כדי שלא ישארו שאריות אח"כ... אבל בפועל, מחלת אבעבועות רוח, הנגרמת מוירוס הנקרא וריצלה זוסטר (בן משפחה של ההרפס, אשר גורם לפצעי חום בשפתיים), עלולה להיות מסוכנת.

מי זה הפתוגן שגורם לפריחה???
הפתוגן (הגורם למחלה) של אבעבועות רוח נקרא וריצלה זוסטר, והוא בן משפחה של וירוסי ההרפס (קרוביו הם הרפס השפתיים, שנקרא הרפס סימפלקס1, וגן וירוסי מחלת הנשיקה EBV ו CMV הינם קרובי משפחתו, וגם הוירוסים שגורמים למחלת האדמדמת, הנקראים HHV6 ו HHV7 הים ידידיו הקרובים). הוירוס מוספר כ-וירוס הרפס מספר 3.
הוירוס הזה לרוב פוגע בילדים קטנים, בתקופה של חודשי מרץ - מאי. בילדות הפגיעה היא קלה, ולרוב מערבת את העור בלבד, וחולפת עצמונית ללא כל טיפול. בגיל מבוגר יותר הוירוס יכול לעבור "שפעול" מחדש, ולגרום למחלה הידועה כ"שלבקת חוגרת", והיא פריחה אופיינית בצות חגורה על חצי גוף (תמונות בהמשך...).  כיום יש חיסון, הניתן כרוטינה במסגרת טיפת חלב, יחד עם חיסון האדמת, חצבת וחזרת, בגיל שנה ובכיתה א.

האם זה מדבק? איך? עד מתי?
הוירוס מאוד מדבק, וההדבקה בו היא ע"י טיפות קטנות מאוד (ארוסולים) המרחפות באויר מההפרשות של הילד החולה. הטיפות האלה נשארות בחדר גם לאחר צאתו של הילד החולה מהחדר, כך שהדבקה יכולה להיות אפילו אם לא היה מגע ישיר עם החולה (!) ולפעמים גם בלי ידיעה שהיתה חשיפה לילד חולה. הדבקה מסוג זה היא יחודית מאוד, וקורית במספר מצומצם של מזהמים נוספים, כמו בוירוס החצבת, ובמיקובקטריה טוברקולוזיס (שחפת). 
ההדבקה בין בני משפחה באותו בית מגיעה ל 90%. הוירוס דוגר בגופו של הילד שנדבק במשך שבועיים עד שלושה שבועות, עד שרואים את הפריחה האופיינית של אבעבועות הרוח. בתקופת הדגירה (תקופת האינקובציה) הילד נראה בריא לחלוטין, ואין כל סימן המראה שהוא נדבק. אך בתקופה הזו הוירוס כבר "חוגג" ונודד בגופו של הילד מבלוטות הלימפה אל הדם, ורק בסוף תקופה זו מופיעה המחלה עצמה המתבטאת בפריחה. 
החל מהיומיים האחרונים של תקופת הדגירה (יומיים לפני הופעת הפריחה על הגוף) הילד אשר הוירוס דוגר בגופו מדבק. הילד מדבק עד שהנגעים העוריים מתייבשים לחלוטין. 

איך מתבטאת מחלת אבעבועות רוח?
בתחילת התבטאות המחלה, הילד יתלונן על חום, עייפות, או כאבי גרון. תוך 24 שעות תופיע הפריחה, אשר מואפיינת בהיותה וזיקולרית, שלפוחייתית. הנגעים נראים עם טיפת נוזל בתוכם. ב 3-4 ימים שלאחר מכן, הנגעים יתרבו, ותתווסף תחושת גרד נוראית. מאפיין נוסף של הפריחה הוא התהוות של נגעים בדרגת בשלות שונה, יהיו נגעים על הפנים, חזה, גפיים, חלקם וזיקולות (שלפוחיות), וחלקם נגעים יבשים יותר, גדולים/קטנים, עם גלד וללא גלד.  רוב הלזיות עוברות התקרמות תוך 6 ימים, ואינן מדבקות יותר.

סיבוכים
אז מה הבעיה באבעבועות רוח? הרי כולנו נדבקנו בזה בעבר... מה כבר יכול להיות?  ובכן יש סיבוכים רפואיים, היכולים להתעורר בעקבות זיהום בוירוס הורצילה, הגורם לאבעבועות רוח.

  • זיהום עורי משני - מהווים סיבוך נפוץ, בעיקר בילדים עם מערכת חיסון תקינה. הזיהום החיידקי סטרפטוקוק הינו המזהם השכיח ביותר במקרים אלה. מופיע כ 4 ימים לאחר הופעת הפריחה עם חום, נפיחות של רקמה רכה ממוקמת ו/או צלוליטיס. זיהום זה יכול להיות חמור יותר בילדים בעלי מערכת חיסונים כושלת, ולגרום למצבים הקרויים -  bullous varicella, purpura fulminans, or necrotizing fasciitis,
  • דלקת ריאות - בעיקר בבוגרים (לא בילדים). מסוכן יותר בזמן הריון, כאשר מערכת חיסון כושלת, בזכרים ובמעשנים. דלקת ריאות יכולה להופיע בד"כ לאחר 6 ימים מזמן הופעת הפריחה. כטיפול נותנים אציקלוביר (תרופה נאנטי-ויראלית) וסטרואידים, אשר כנראה מועילים להפחתת תמותה וקיצור אישפוז.
  • סיבוכים נוירולוגים: אנצפליטיס, וסינדרום ריי (RAY) – מופיעים בעיקר בסוף השבוע הראשון של הפריחה. בעיקר cerebellar ataxia במתבטאת הליכה לא יציבה, אשר לרוב עוברת תהליך החלמה מלאה. ריי סינדרום – בחילה, הקאה, כאבי ראש, אקסיטביליות, דליריום, לכיוון קומה. יש להיזהר ממתן אספירין לילדים עם וריצלה.
  • מעורבות מערכת העיכול: דלקת כבדית (הפטיטיס) איננה שכיחה אך קורית בעיקר בבעלי כשל חיסוני.  – לא שכיח.כמו"כ, דימום ממערכת העיכול תואר (נדיר מאוד).

בבעלי כשל חיסוני (איידס, מושתלי איברים, מחלות ממאירות, שימוש בסטרואידים) יש יותר תחלואה ותמותה. 7-14% מהילדים, ועד 50% מהמבוגרים מתים בעקבות זיהום באבעבועות רוח.
הסיבוכים מוריצלה בעיקר בבני 15 שנים ומעלה, או בני 1 שנה ומטה. בני 20 ומעלה מהווים 2% מחולי וריצלה, אך עד 28% מפתחים אנצפליטיס. גורמי סיכון – זכר, מבוגרים, מעשנים (פנאומוניה), אסטמתיים (פנאומוניה), כשל חיסוני. טרומבוציטופניה (ספירת טסיות נמוכה)  ו AST  (אנזים כבדי) גבוה במבוגרים. הזיהומים השכיחים יותר בילדים הם  זיהום עורי משני ודלקת ריאות, בעוד שבמבוגרים יותר, רואים בעיקר דלקות ריאה, ודלקות במוח (אנצפליטיס).


קבוצת סיכון נוספת, חשובה, היא נשים בהריון אשר נדבקו בוריצלה בעיקר בשליש ראשון ושליש שני של ההריון. במקרים אלה עלולים לפתח תסמונת מולדת של וריצלה, אשר מתבטאת במומים מולדים (מערבת מוח, עיניים, גפיים, עור) ולידה במשקל נמוך.


חיסון (מניעה ראשונית)
משנת  1995 מחסנים את הילדים בארה"ב. בארץ החיסון אושר בשנת 2000. ובהמשך נכנס לרוטינה במסגרת טיפת חלב בגיל שנה ובכיתה א'. החיסון מורכב  מוירוס חי-מוחלש. בעבר ניתנה מנה אחת בלבד בגיל שנה, אך נמצא שלא די בחיסון אחד כדי ליצור נוגדנים לאבעבועות רוח לתקופה ארוכה. בשל כך הוסף מתן חיסון שני, אשר העלה את יצירת הנוגדנים לוירוס. החיסון איננו מונע הדבקה במאת האחוזים. ולעיתים נראה ילד אשר חוסן, מפתח פריחה אופיינית. דבר זה נקרא "varicella breakthrough", מחלה זו קלה יותר, מספר הנגעים מועט יותר, ויכולת ההדבקה של ילד כזה נמוכה יותר. כמובן שהסיבוכים מהם אנחנו חוששים, בעלי שכיחות נמוכה יתור. זו בהחלט סיבה טובה להתחסן...
 

טיפול:
הטיפול בתרופה הנקראת אציקלוביר (מוכרת גם בשמה המסחרי זובירקס), אנאלוג של נוקלואוזיד יעיל נגד הדבקה ראשונית של וריצלה, וכן משנית של וריצלה זוסטר בבריאים ובבעלי כשל חיסוני.לצורך טיפול ב VZV יש צורך במתן של אציקלוביר פי 10 ממה שדי לטיפול בהרפס סימפלקס. יעילותו של אציקלוביר במינון של 20 מ"ג לק"ג מחולק ל 4 מנות ביום מ 24 שעות ראשונות להופעת הפריחה – נראו פחות לזיות, לא נוצרו לזיות חדשות לאחר יום 3 למחלה, החלמה מהירה יותר, משך החום נמוך יותר (3-4 ימים), ללא תופעות לוואי של התרופה, פיתוח נוגדנים למחלה שווה במטופלים תרופתית לפלצבו. אך ללא השפעה על סיבוכים של וריצלה.
מניעה של זיהום - אפשרית כאשר יש חשיפה לגורם מזהם, אם הטיפול ניתן בסמוך לזמן החשיפה. במקרים מסויימים ניתן לתת חיסון מייד עם החשיפה (תוך 3 ימים מחשיפה לילד עם זיהום), או באימונוגלובולינים, אשר ניתן בעיקר לחולים בסיכון גבוה אשר נחשפו לנגיף (כמו נשים בהריון, בעלי כשל חיסוני וכד').