בוב ספוג

 

האם לבובספוג יש מוח-ספוג???
(והאם המוח של ילדנו מצליח לספוג משהו מבוב?)




יש לי כמה וידויים אישיים:
  1. הילדים שלי (החל מהקטן בן השנה וחצי ועד הגדול בן 8 שנים) צופים בבוב-ספוג על בסיס קבוע, יומיומי.
  2. אני שונא את בוב ספוג.
  3. הילדים שלי מבקשים לאכול בערב קציצת סרטן.
  4. אנחנו אוכלים רק כשר בבית! (ומתביישים כשהילדים מספרים שהם אוכלים קציצת סרטן בבית...).
 


המחקר הרפואי עסק וממשיך לעסוק בנזקים שהטלביזיה גורמים למוח שלנו, בעיקר הנזקים לטווח הארוך, והפגיעה בחלק מהיכולות התפקודיות השכליות שלנו ושל ילדנו. במחקר האחרון אשר פורסם ב PEDITRICS (לינק למאמר) בחנו מספר יכולות תפקודיות שכליות של 60 ילדים. המבחנים הללו בוצעו לילדים בני 4 שנים, אשר חולקו ל 3 קבוצות (בכל קבוצה 20 ילדים... עד כאן היכולת השכלית שלי עוד עובדת).
 



הקבוצה הראשונה "זכתה" לצפות 9 דקות בתוכנית בוב ספוג (!!!). החוקרים מתארים תזזיתיות רבה בתוכנית זו, כל 11 שניות יש החלפת סצנה (ככה קוראים לזה בתוכניות מציירות?), הכול מאוד מהיר ורעשני. הקבוצה השנייה נאלצה לצפות 9 דקות בתוכנית חינוכית, בה כל סצנה נמשכת כ 30 שניות. קבוצה שלישית ציירה עם טושים וצבעים על דף חלק, גם ילדים אלה ביצעו את הפעילות במשך 9 דקות.
 

בואו נודה על האמת כבר בשלב הזה  – הילדים שלנו שייכים כולם לקבוצת בוב-ספוג, ושקרן מי שאומר שרק 9 דקות ביום.
 
את המשך המחקר אתם יכולים לבצע גם בבית עם ילדיכם. הבוחנים בדקו מספר תפקודים ניהוליים (executive function) של המוח מייד לאחר אותן 9 דקות גורליות ומשפיעות...

  1. יכולת חשיבה. מכירים את המשחק בו יש 3 מקלות ניצבים, ו 2 דיסקיות (אחת גדולה ואחת קטנה)? צריך להעביר את הדסקיות ממוט אחד למוט השני, עם שמירה על הכלל שהדסקית הגדולה לא תעלה על הקטנה. ילדים שהצליחו במשימה זו ושמרו על הכלל הנ"ל זכו בנקודה.


  2. מילוי משימות פשוטות, הבנתם – הבודק הנחה את הילדים "כשאני אגיד לשים ידיים על הראש, תניחו ידיים על הרצפה, וכאשר אני אגיד ידיים על הרצפה – תרימו ידיים על הראש". בהמשך בוצעו שני משחקים נוספים (לאלה שהצליחו), עם הוראות דומות, רק עם אברי גוף שונים "ידיים על הברכיים או בהונות הרגליים" וכד'.

  3. בדיקת זיכרון – גם כאן, הבודק הנחה את הילדים שהוא יגיד רצף של שתי ספרות ועל הילדים לחזור על הרצף מהסוף להתחלה. לדוגמא, אם אמר "שלוש-ארבע", על הילדים היה להגיד "ארבע – שלוש". נשמע פשוט, לא?
     
     
  4. בדיקת סבלנות/התאפקות – על שולחן הונחו 2 צלחות, האחת עם 10 סוכריות, השנייה עם 2 סוכריות. הבודק הנחה כל ילד וילד שהוא עומד לצאת מהחדר, וכשהוא יחזור אל החדר הוא ייתן לילד את הצלחת המלאה בסוכריות. אופציה נוספת נאמרה לילד הנבדק... במקרה שהוא רוצה שהבודק יחזור מייד, עליו ללחוץ על פעמון שנמצא על השולחן, ואז הבודק יחזור מייד אל החדר, אך ייתן לו את הצלחת עם 2 הסוכריות. (ולא את הצלחת המלאה). במקרה שהילד לא לחץ על הפעמון, הבוחן חזר לחדר לאחר 330 שניות (=5 וחצי דקות... עדיין היכולות החישוביות מתפקדות... אמרתי שאני שונא את בוב-ספוג, לא?) ונתן את 10 הסוכריות.
אז מה אתם חושבים? איך תפקדו הילדים שצפו בבוב-ספוג (הילדים שלי? שלך? של כולנו???)? ואיך הם היו ביחס לילדים המחונכים (החנונים... שצפו בטלוויזיה החינוכית?), ומה עם האומנים, שציירו על דף בצבעים?
 

המסקנות, החד משמעיות, הן שילדים אשר צפו בבוב-ספוג תפקדו בצורה משמעותית פחות טוב מילדי-הטלוויזיה החינוכית ומהאוחזים בצבעים ובטושים. מחקר זה מדגים שיתכן שיש גם נזקים מידיים (ולא רק לעתיד) מצפייה בתוכניות מסוימות בטלביזיה. נקודה. ראו הוזהרתם!

אז מי רוצה להיפגש לקציצת סרטן???