כיצד לדבר עם הילד הסובל מהפרעת קשב וריכוז?
כיצד לדבר עם הילדים על ADHD
פסיכולוגית קלינית, לאורה וולמר
האקדמיה לפסיכיאטריה לילדים ונוער בארה"ב קובעת שרופא הקשב צריך לעשות חינוך פסיכולוגי. הרופא צריך להסביר להורה ולילד מה יש לו. יש צורך להסביר את סוגי הטפול, מהם המשאבים בקהילה. ההורים מאוד מבולבלים, ומעבר לטיפול התרופתי צריכים כיוון, וגם הילד צריך לדעת מה יש לו. איך ניגשים אליו ואיך משוחחים איתו? כמובן שצריך לדעת מהם המשאבים בעיריה ובי"ס כדי לשוחח עם ההורים על זה.ההפרעה היא לכל החיים. החלק של ההיפראקטיביות בד"כ חולף עם הזמן, אבל חוסר האירגון, שליטה עצמית – נשארים הלאה. לילדים יש קשיים במעברים במהלך היום, וכן יש כמה מוקדים ברורים של קושי, אותם ההורים צריכים להכיר.
- המעבר מהגן לכיתה א', מהבחירה החופשית ולבי"ס.
- המעבר של כיתה ג' – אז יש עלית מדרגה מאוד גדולה, פתאום יש יותר מורים מקצועיים, המבחנים.
- מעבר לחטיבה
- מעבר לתיכון.
חשוב להמליץ להורים ולילדים להיות מומחים להפרעת קשב. זו הפרעה שקופה, וזו הבעיה הגדולה שלה. כאשר אנחנו רואים ילד על כסא גלגלים, אנחנו לא אומרים לו למה אתה לא עולה במדרגות? אחיך שקטן ממך כבר עלה וירד פעמיים את המדרגות. אנחנו יודעים שהאחים תומכים אצל אח נכה... אבל לא כך המצב כאשר יש ילד עם ADHD... אנחנו אומרים לו "אם תנסה תצליח..." ולא רואים את הנכות שלו. כדאי להורים להתחבר לעמותות (עמותת ביחד, עמותת ניצן, ועמותת קווים ומחשבות – אשר שמה לה למטרה לקדם את הפרעת קשב בחברה מבחינת מודעות), לקרוא וללמוד.
בילדים לאחר שקיבלו אבחון ולאחר שמטופלים בתרופות, המגיעים למרפאה של הפסיכולוגית, השיחה מתחיל בשאלה איפה אנחנו? הילדים עונים שהם במרפאה של "הפרעת קשב וריכוז".ואז שואלים את הילד מהי הפרעת קשב וריכוז? מתי זה התחיל אצלך? מתי זה יגמר אצלך?
במהלך 8 שנות עיסוקי (הפסיכולוגית לאורה) לא נמצא אף מתבגר אשר ידע להסביר את זה בצורה מניחה את הדעת. הילדים אשר לא מבינים מה קורה להם, ולא יודעים מה האבחנה שלהם, יש להם מחשבות שליליות כמו "אני טיפש, אני ילד רע", וכאן יש פגיעה בדימוי העצמי. ידוע על ירידה בלימודים, יותר מקרים של אלימות בשל כך... ולכן יש חשיבות לתת אינפורמציה.
למבוגרים יש מדפים שלמים על הפרעות קשב, פורומים וימי עיון, והאינפורמציה זמינה. לילדים האינפורמציה הזו לא מגיעה. הילד, שהוא הפציינט, לא יודע כלום.
למה ההורים לא מדברים עם הילד על הפרעתו?
- הילד כבר מטופל תרופתית ולכן אין צורך לדבר איתו על הפרעת קשב וריכוז. צריך להסביר להורים שההפרעה היא לכל החיים, ואין פיתרון. הטיפול הוא תמיכתי בזמן לקיחת הטיפול... ולכן חשוב לשוחח עם הילד, שתהיה לו מודעות להפרעתו. מחקרים מראים שאנשים אשר הצליחו בבגרותם, הם אלה שלא רק לקחו טיפול תרופתי, אלא כאלה שיש להם מודעות לבעייתם. הם מודעים יותר לכוחות ולמגבלות שלהם, ואנשים אלה יכולים להגיע אל המקומות הטובים בעתיד.
- הילד לא יבין. הילד הישראלי מבין הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. אנחנו מפתחים הרבה את האינטליגנציה של הילדים, וגם הפרעת קשב הם יכולים להבין. כל ילד מסוגל להבין מהי הפרעת קשב בהתאם לרמה ההתפתחותית שלו. ילדי ADHD מפותחים פחות מגילם בכ 20%, אבל צריך להסביר לילד לפי הרמה שלו. הקושי הוא של ההורים, לא של הילד.
- הידיעה תפגע בדימוי העצמי של הילד (הוא ירגיש שהוא חריג/חולה/מופרע). ילדים עם ADHD יודעים לראות שהם שונים, הם רואים שהם שונים מהילדים האחרים, שכל שאר הילדים מבינים את מה שהם לא, שהם לא מספיקים לכתוב את המבחן, ודוקא כאשר הם לא יודעים מה יש להם – הם נודדים למחוזות שליליים. דוקא הידיעה טובה יותר להם. ילד שמסבירים לו את המצב יכול להבין שהוא "לא משוגע"... לפעמים ההורים מרגישים שהילד משוגע, וגם הילד מרגיש משוגע. דוקא אחרי שאומרים לילד מה יש לו – הוא סוף סוף מרגיש נורמלי. הפרעת קשב היא מצב נורמלי אשר מועצם... זו תכונה נורמלית כלל אנושית בדרגה יותר גבוהה. זה שם את האבחנה באור הרבה יותר חיובי.
- הילד ינצל את היותו ילד עם הפרעת קשב כתירוץ להסיר מעליו כל אחריות. הרבה ילדים ינסו להשתמש בזה כתירוץ (בהרצאה, נראה שקף של ילד המשתזף בים, ולידו שלט "ADHD נא לא להפריע"). ילדים יכולים לנצל את זה לטובתם, בשביל זה צריך להסביר לו שאתה לא "אשם", אבל אתה "אחראי". ילד היפראקטיבי יושב בבי"ס ומחכה להפסקה, ופתאום שומעים את הצלצול, ואיך שהוא שומע את זה – הוא רץ ומפיל לחבר שלו את כל הציוד מהשולחן. על ילד כזה לא נצעק שזה לא בסדר שהוא הפיל את הציוד ליוסי... למה הוא עשה את זה... צריך להגיד לו שהוא לא אשם, אבל הוא אחראי על הבלאגן שעשה, והוא זה שצריך לסדר את זה.
- ממילא הפרעת קשב תחלוף עם הגיל. בפועל - היא גורם קבוע, עם השפעות נרחבות, ולכן חשוב שהילד יכיר את האבחנה ויתיידד איתה. באבחנה לא קוראים למחלה "הפרעה" כי זה אומר שהילד מופרע. לילדים האלה קוראים "ילד קשר"... ילדים יכולים להיות "ילד קשר גאה"... ולהיות מיודד עם ההפרעה שלו. (לפי הספר שכתבה הפסיכולוגית).
- חשש מזה שהילד יפרסם את האבחנה שלנו, ותיווצר לו סטיגמה אחרת. בפועל – הילדים רואים את הילד ומבינים שהוא שונה. כאשר אנחנו לא אומרים מה האבחנה שלו ומסתירים, אז בבי"ס חושבים שהוא בא ממשפחה מופרעת... הילד זוכה לאהדה עזרה ותמיכה כאשר כן מספרים ושמים הכל על השולחן. כשהילד משוחח על הפרעתו עם הסביבה, הוא מעצים את עצמו מול הסביבה שלו. אין לו "צד אפל", וזה מעצים לא רק אותו אלא גם את החברה. כאשר הילד מדבר עם המורה, היא תוכל לדעת איך לתפקד עם הילדים שיהיו בשנה הבאה בכיתתה.
הקושי איננו אצל הילד אלא אצל ההורים. הקושי הוא של ההורים לגעת בחלק החלש של הילד שלהם. להורים אין כל קושי לספר תשבוחות על הילד שלהם, אבל יהיה להם קושי לספר על המחלה שלו, על ההפרעה שלו. כאשר אנחנו מדברים בפתיחות עם ההורים ועם הילדים על הפרעת קשב, אנחנו משמשים מודל ומהווים סוכני שינוי למצב הזה. ואז ידברו גם בבית בצורה כזאת, עם הצוות החינוכי.
מה מרגיש ילד שמגלה שיש לו הפרעת קשב וריכוז?
- סקרנות. הילד רוצה לדעת מה זו ההפרעה? איפה זה במוח?
- הקלה. הילד מבין שהוא לא ילד רע, לא מופרע.
- תחושה של נורמאליות.
- מבוכה.
- עלבון ופגיעה. כל ילד רוצה להיות שלם ומושלם. וכאשר אומרים לילד שיש לו קושי או מוגבלות, לעיתים מרגישים פגיעה והעלבה. למתבגרים חשוב להיות "אחד מהחבר'ה" וזה קורה כאשר האבחנה מאוחרת.
מודל כיצד לדבר עם הילדים על הפרעת הקשב שלהם.
הדיבור הגדול = ההסבר של מה זה הפרעת קשב.
הדיבור הקטן = שיקופים, המראים לילד איך הפרעת הקשב מתבטאת אצלו בפועל. שיקוף הוא כלי מאוד חשוב בתקשורת בין אישית. בשיקוף, כמו במראה, מתארים לילד את עצמו, לא מבקרים אותו, לא מתקנים אותו. לשיקוף יש הרבה כוח, כי ככה מחברים את הילד לעולמנו.
הדיבורים האלה באים ביחד, ויש צורך בשני הדיבורים האלה.
הדיבור הגדול:
מהי הפרעת קשב וריכוז – דיבור על המוח הקדמי, ה"שוטר הפנימי" של המוח, הוא האנשה של התפקודים הניהוליים. הוא זה שמסנן את הגרייה, עוזר להתארגן בזמן. יש אנשים שנולדים עם שוטר פנימי מאוד עירני. ויש אנשים שנולדים עם שוטר מנומנם...זו האונה הקדמית הפחות פעילה. כאשר השוטר הזה רדום, חלק מהתפקודים הניהוליים לא מתפקדים.
סוגי הפרעת קשב וריכוז. – הילד הטרובו (היפראקטיבי), הילד האסטרונאוט (ADD), והמשולב (אסטרונאוט עם טורבו).
תורשה (לא חובה). מדברים על הגובה והעיניים, למי הם דומות. ואז בהמשך מדברים על תורשה, לא רק את צבע העיניים, אלא גם את האישיות, כולל השוטר הפנימי (שהוא מנומנם או לא מנומנם).
הסתכלות אופטימית – לחפש ADHD ומפורסמים. נמצא הרבה אנשים מאוד חשובים עם הפרעות קשב ברקע. כמו"כ, אפשר להשתמש בהורים כדוגמאות. רוב ההורים שבאים למרפאה מספרים ש"גם אנחנו היינו ילד כזה". וככה משווים את הילד להורים שלו. (ההורים הם קבלנים... עובדים בחוץ מול השתנות כל הזמן בעיניים, לא בוס, לא בחדר סגור).
יש להתאים את המסרים לגיל של הילדים. הגיל הכרונולוגי הוא לא הגיל האמיתי. הפרעות קשב היא הפרעה התפתחותית. בתחומים שונים אנחנו נמצאים בעמדה שונה. שכל – בתחום גבוה, אגוצנטריות כמו בגיל צעיר ממני כרונולוגית, וכו'... יש פערים גדולים בתחומי התפתחות שונים, כמו"כ, במהלך היום חל שינוי. ולכן כאשר מדברים עם הילד, צריך לדעת עם איזה גיל אנחנו מדברים.
בגדול: ילדים בגיל הצעיר (5-7) נדבר על דברים יותר מוחשיים. בגיל 8-12 – כבר מבינים סיבה ומסובב, יכולים להסיק מתוך הסברה מילולית. בגיל חטיבת ביניים ניתן לתת הסברים מדעיים.
ה"שוטר הרדום" שבמוח – מדוע להשתמש בו?
- זה ידידותי וקליט. זה מגדיר את ה ADHD בדרך החיוב, ולא בדרך השלילה.
- אמצעי דידקטי שמסביר בצורה פשוטה סוגיות רבות ומבלבלות. הרבה הורים יחשבו שריטלין היא תרופה מעוררת, ואז איך זה שתרופה מעוררת תגרום ל"רוגע", כי זה מעיר את השוטר הפנימי, והוא ישליט סדר במוח.
- מעביר מסר של אופטימיות ומכוון לפעולה. השוטר לא מת, אלא זה שוטר שניתן להעיר אותו. כך שדברים חדשים מעירים את המוח. דברים מלהיבים מעניינים מעירים את המוח, ואז בתחומים שהילדים מתלהבים מהם – הילד יהיה במיקוד יתר (השוטר יתעורר!).
- כבר בילדות ניתן להרגיע את ההורים, שאת הדברים שמלהיבים אותם – הילדים יזכרו. אפשר להשתמש בדימוי מהטבע – אתה כמו "הר געש" כשאתה כועס. ושימוש מהדמיון – כשאתה יושב בכיתה אתה כמו מעופף, או כמו ענן. ניתן להשתמש בחתול גארפילד, שהוא ADD קלאסי. שוכב כל היום, ומחכה שהלאזניה תגיע...
עקרונות כלליים בדיבור עם הילד:
- תקשורת חיובית. לחייך. להיישיר מבט.
- חיבור לעולמו של הילד. לשאול מה אתה אוהב לעשות?
- שימוש בהומור. לא לצחוק על הילד, אבל השימוש בהומור מפיג את החרדה והאיום. להשתמש ב"כאן ועכשיו" בחדר, הילד לא ישכח וזה הכי חזק – "כשאני מדבר איתך, אני רואה שהעיניים שלך רוקדות וסורקות את כל התמונות בחדר", זה שיקוף של הילד. זה מסביר את המוסחות. כשיש סביבה מגרה, זה מעיר את המוח. כשיש פריטים על השולחן רואים שהילד מושיט ידיים ונוגע בחפצים.
- חיפוש נקודות האור של הילד. ההורים סיפרו פרטים על הילד, לנצל את המידע הזה כדי לשבח את הילד.
- להמנע מביקורת
- הערכות אסרטיביות אך מכבדות.
איך מסבירים את הטיפול בתרופות? מתאימים את הדימוי לשימוש בתרופות.
אם אנחנו אומרים לילד שאתה כמו רכבת שלא יכול לעצור. התרופה תעזור לך לעצור.
אם השוטר שבמוח שלך רדום... התרופה תעזור לשוטר להתעורר.
בילדים בחטיבה או בתיכון – מסבירים על פעילות המוח, סינפסה וכו'... ככל שהילד יותר בוגר, להסביר לו בגובה העיניים.
חשוב להראות לילדים ולהורים שהתרופה היא לא קסם. הילד צריך להבין שאם הוא מצליח זה לא בזכות התרופה, התרופה עוזרת לך להוציא את מה שטוב בך מבפנים, עוזרת להוציא ממך את הפוטנציאל ממך. משפחות אשר שילבו את התרופה + שילוב של הילד = אזי רואים שהילדים האלה במקום אחר. יותר טוב. הטיפול הוא כוללני, לא רק עם התרופה.
מה קורה כאשר ילדים מתנגדים לטיפול?
בד"כ יש הורה אחד מתנגד כאשר ילד מתנגד. יש הורים המרגישים שהם מרעילים את הילד שלהם. מה שיכול לקרות זה שההורים מתנגדים, והם נותנים את התרופה כאילו הם "מרעילים" את הילד, ואז הילד מתנגד. במקרים כאלה יש לחכות קצת, לברר עם ההורים מה הבעיות עם מתן התרופה. צריך לפרק את ההתנגדות ההורית, ואז גם הילד לא יתנגד.
בד"כ יש הורה אחד מתנגד כאשר ילד מתנגד. יש הורים המרגישים שהם מרעילים את הילד שלהם. מה שיכול לקרות זה שההורים מתנגדים, והם נותנים את התרופה כאילו הם "מרעילים" את הילד, ואז הילד מתנגד. במקרים כאלה יש לחכות קצת, לברר עם ההורים מה הבעיות עם מתן התרופה. צריך לפרק את ההתנגדות ההורית, ואז גם הילד לא יתנגד.
ילד עלול להיפגע כאשר אומרים לו שכדי להתרכז בבי"ס הוא צריך כדור... מסבירים לילד שלכל אחד יש עקב אכילס, (לנו, לא מסתדרים עם חשבון...), וזה שלו. ואנחנו מנסים לעזור לו עם זה.
תרומת השיח על ADHD עם הילד בטווח הקצר והארוך.
שיתוף פעולה עם הגורמים המטפלים. היענות לטיפול התרופתי. דיווח אמין. התרחקות מבעיות.
חיזוק הדימוי העצמי והביטחון העצמי. הילד יכול לעשות סינגור עצמי. הילד יכול להסביר את עצמו ולבקש עזרה מתאימה. בחירות מתאימות בתחום המקצועי, בינאישי וזוגי.
רופא הקשב כסוכן שינוי: ה\אנחנו תורמים ברמה החברתית להכרה בהפרעת הקשב
